ראיון עם Federico Ramin, שף תאגידי של Unox Casa

הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהמטבח מחזיר אותי לילדות, לאותם אירועים נדירים שבהם יצאתי עם משפחתי למסעדה. אלה לא היו רגעים תכופים, רק כמה פעמים בשנה, ובדיוק מסיבה זו, הם נשאו עימם הילה מיוחדת.

בעוד כולם התמקדו בתפריט, אני נמשכתי למשהו שונה לחלוטין. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להציץ מעבר לדלפק, מוקסם מתנועות השפים, הפיציולים, הקונדיטורים ומלהבות הבוערות של התנור או הכאוס המאורגן של המטבח המקצועי. עמדתי שם מהופנט מהתיאטרון הקטן הזה של ידיים המעצבות את המנות הטעימות ביותר. אז, לא יכולתי לדמיין שהסקרנות התמימה הזו תהפוך, שנים לאחר מכן, לייעוד אמיתי.

כילד, הייתי מוקסם מעולם החיות והצמחים. דמיינתי את עצמי מוקף במיקרוסקופים וספרי ביולוגיה, אולי יום אחד חוקר או ביולוג, חושף את סודות הטבע. כשגדלתי, הבנתי שהעולם הזה, מרתק ככל שהיה, הרגיש סטטי מדי, מוגבל מדי למעבדה, רחוק מדי מהאנרגיה שנשאתי בתוכי.

במקביל, תמיד היה המטבח - תשוקה מושרשת בי מאז הילדות, שנולדה מסקרנות והתפעמות מתנועות השפים, הלהבות של התנור, הקצב הבלתי פוסק של ההכנה. בבית הספר, כשהגיע הזמן לשקול מסלולים מקצועיים שונים, בחרתי לעקוב אחר ייעודי האמיתי בין סירים ומחבתות.

היום, אני יכול לראות בבירור כיצד שתי התשוקות הללו מצטלבות. בישול הוא אמנות ויצירתיות - אתה יכול להשinspiration מציירים, פסלים או אדריכלים - אבל הוא גם מחבק דיסציפלינות מדעיות כמו ביולוגיה וכימיה. כל מנה הופכת למעבדה בזעיר אנפין, מקום שבו צורות ידע שנראות רחוקות מתמזגות כדי ליצור משהו חדש, חי ומפתיע.

בתחילת הקריירה שלי, היה לי המזל לפגוש את ריקרדו, האדם שפתח בפני את דלתות המטבח הגבוה. זו הייתה חוויה מאירת עיניים, "מזון למחשבה" אמיתית, שמסוגלת להזין את הסקרנות שלי ולהצית שאיפות חדשות. משם, התחלתי לנסוע בין מסעדות יוקרה, לטבול במטבחים שונים ולשפר בהדרגה את הטכניקה שלי.

אבל עבודה במסעדות בעלות כוכב מישלן באה בהכרח במחיר גבוה. שעות אינסופיות, לחץ קבוע, חיים אישיים מקריבים כמעט עד להיעלמות: זמן פנוי הופך למותרות, לעתים קרובות רק אשליה. ככל שאהבתי עמוקות את העולם הזה, הרגשתי צורך באיזון יותר אנושי, יותר בר-קיימא.

מעבר לתפקיד קורפורט היה, במובן זה, נקודת מפנה. זה איפשר לי להמשיך לבשל - משהו שמעולם לא רציתי, וגם לעולם לא ארצה, לנטוש - תוך כדי יצירת מרחב לעצמי: לנסוע, לטפח תשוקות, לעסוק בספורט באופן סדיר, ולחוות חוויות שנראו פעם מחוץ להישג יד. בסופו של דבר, הבחירה נבעה מהחיפוש אחר איזון בין תשוקה לחיים, מבלי לוותר על מהות המקצוע שלי.

מנקודת המבט שלי, החוזקה האמיתית של SuperOven נמצאת ביכולת שלו לעולם לא להתפשר. כאשף: יש בידיך כלי שמספק ביצועים גבוהים, מהירות ודייקנות מבלי להקריב דבר, זה פריבילגיה נדירה. זה, עבורי, הוא היהלום האמיתי שלו.

בשנים האחרונות, הייתה לי ההזדמנות לנסוע רבות כדי לתמוך בהשקות מוצרים ובפתיחת מפיצים חדשים ברחבי העולם. בכל אירוע, מירידים בינלאומיים לאירועים ייעודיים, הייתי עד לאופן שבו הטכנולוגיה הזו מצליחה להפתיע גם את אלה שמתקרבים לראשונה לבישול ברמה גבוהה, כמו גם מקצוענים מיומנים. וזה בדיוק השילוב של ביצועים ואמינות שאפילו היום, ממשיך להדהים אותי ומאשר את אמונתי ש-SuperOven מייצג נקודת ייחוס באמת ייחודית בתחומו.

באופן כללי, אני מאמין שזה תלוי מאוד בנקודת המוצא התרבותית שלנו. כאיטלקי, למשל, יש לי יחס כמעט רומנטי לאוכל: עבורנו, זה חלק בלתי נפרד מהמסורת, המשפחה והחיבור. במדינות אחרות, לעומת זאת, בישול יכול לקבל משמעויות שונות מאוד. בהקשרים מסוימים, זה כמעט טרנד, הצהרת סגנון חיים, יותר קשור לסטייל מאשר לצורך אמיתי או לשורשים תרבותיים עמוקים.

היבט אחד שהרשים אותי מאוד במסעותיי, במיוחד באסיה, הוא הרעיון של שיתוף. בסין, למשל, לעולם לא מזמינים מנה רק לעצמך: המנות מונחות במרכז השולחן ומשותפות על ידי כולם. בסוף הארוחה, כל אדם טעם מהכול, מה שמחזק תחושה חזקה של קהילתיות. במערב, לעומת זאת, הגישה יותר אינדיבידואלית: אתה מזמין מנה וצורך אותה לבד. מהפרספקטיבה השונה הזו על אוכל, אני מאמין שיש לנו הרבה ללמוד.

יש גם מימד מעניין ביחסים בין מסורת לחדשנות. במדינות מערביות, טכנולוגיה נתפסת לעתים קרובות ככלי ליצירת מתכונים חדשים, פרשנות מחדש לקלאסיקות וניסויים. בתרבויות אחרות, הגישה הפוכה: הטכנולוגיה מאומצת כדי לשמר מסורות, לשכפל את מנות הזהות של מדינה בנאמנות מקסימלית. זה איזון שונה, אך מרתק באותה מידה, שמראה עד כמה האוכל שזור בתרבות של אלה שמכינים ומשתפים אותו.

מנקודת המבט שלי, בהחלט: SuperOven הוא ללא ספק אחד החלוצים בתחום זה. כוחו טמון בהבאת כלים למטבחים היומיומיים שלא מתפשרים, ומספקים איכות וביצועים ברמה מקצועית גם בסביבה ביתית.

בשנים האחרונות, היינו עדים לתקופה שנשלטה על ידי צרכנות פרועה, שהובילה ל"מלחמת מחירים" אמיתית ולירידה דרסטית באיכות כלי המטבח והמכשירים הביתיים. הרעיון שפשוט כי אדם אינו שף מקצועי, עליו להסתפק בכלים נחותים הוא חסר היגיון. להפך, השקעה בכלים איכותיים מבטיחה לא רק ביצועים טובים יותר אלא גם אריכות חיים, ובכך מפחיתה בזבוז וצריכת משאבים. עדיף לרכוש מוצר שדורש יותר משאבים לייצור אך מחזיק עשר שנים, מאשר פריט באיכות נמוכה שנועד להישבר לאחר מספר חודשים.

מסיבה זו, אני מחשיב את עבודת Unox Casa כחיונית: הבאת מצוינות ועמידות למטבחים הביתיים, ומפיג את התפיסה שאיכות "מקצועית" שמורה רק למסעדות.

לגבי עתיד הבישול הביתי, אני מדמיין בינלאומיות גוברת: מרכיבים, טכניקות וכלים מתרבויות שונות נכנסים לביתנו. הדורות החדשים, הודות לגישה מיידית למידע, פחות כבולים למסורות נוקשות, וממזגים תרבויות קולינריות שונות והופכים אותן לשגרתיות ומוכרות.

מרחבי המטבח גם הם יתפתחו: מה שהיה פעם אזור קטן ומופרד יהפוך יותר ויותר ללב הפועם של הבית - מרחב משותף ופתוח. סביבה שלא מפרידה אלא מאחדת: כאילו כל מפגש הוא תמיד אירוע מיוחד, כשכולם מתאספים והמטבח הופך למרכז החיים.

בהאזנה לפדריקו, מקבלים את התחושה שהסיפור האישי שלו וזה של SuperOven שזורים לסיפור אחד: סיפור של תשוקה שסירבה להתפשר, תמיד מחפשת איזון בין חדשנות לאותנטיות. SuperOven אינו רק מכשיר; זה כלי שמחזיר כבוד וכוח למעשה הבישול היומיומי, ומאפשר לכל אחד לחוות את המטבח עם אותה קפדנות ורגש כמו שף מקצועי.

עתיד הבישול הביתי טמון בדיוק בזה: לא בשכפול מה שקורה במסעדות בעלות כוכבי מישלן, אלא בהבאת אותו תחושה של אותנטיות ושיתוף לבתינו. ואם עתיד זה כבר מרגיש בהישג יד היום, זה כי כלים כמו SuperOven מזכירים לנו שחידוש אמיתי לא לוקח את הנשמה מהמסורת - הוא מרומם אותה.